1. לפני ערעור על החלטת המשיב בהשגה, לפיה המערערת אינה רשאית לנכות מס תשומות בגין חשבוניות מיוחדות שקיבלה מעוסקים הרשומים ברשות הפלסטינית, מאחר ולא שלחה למשיב במועד את טפסי 878, בניגוד לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 ולצו מס ערך מוסף (דרישת דו"חות נוספים), התשנ"ו-1996, ובכך גרמה לנזק לאוצר המדינה.
מדובר בדו"חות לגבי 169 חשבוניות אוטונומיה, הכוללות מע"מ בשיעור 1,517,215 ש"ח, אשר לשיטת המשיב לא קוזזו במועד מול הרשות הפלסטינית בשל מחדל המערערת להעביר את הדו"ח הנוסף הנדרש בזמן ולא יוכלו להיות מקוזזות בעתיד.
2. לא היתה מחלוקת לעניין החובה לשלוח את טפסי הריכוז המפרטים את החשבוניות שקיבלה המערערת מעוסקים הרשומים ברשות הפלסטינית (להלן: טפסי הריכוז). גם לא היתה מחלוקת לעניין שלילת היכולת להתקזז מול הרשות הפלסטינית בהעדר טופס ריכוז, וגם לעניין תוקפן של החשבוניות לצורך התחשבנות אך ורק למשך שישה חודשים מתאריך הוצאתן.
חובת דיווח זו עוגנה בסעיף 38(ג) לחוק, בעקבות הסכמים עם הרשות הפלסטינית, שהעיקרי שבהם הוא הסכם פריז.
3. המערערת טוענת כי שלחה את הדיווחים הנדרשים במועד ואילו המשיב מכחיש זאת. השאלה העומדת לפני היא עובדתית גרידא - האם הוכיחה המערערת את המשלוח.
לא התעוררה מחלוקת לגבי השאלה על מי מוטל נטל ההוכחה בסוגיה זו, ונראה כי לשני הצדדים היה מובן כי הנטל הוא על המערערת. גישה זו מקובלת עלי.
4. לגרסת המערערת, החל מאוגוסט 2000 היא שלחה באופן שיטתי ומוקפד את טפסי 878 (להלן: טפסי הריכוז). מנהל המערערת, אורן מיכל, הצהיר כי נתן למנהל מחלקת החשבונות של החברה בעניין מילוי טפסי הריכוז באופן סדיר ושליחתם לקמר"פ אשדוד (סעיף 7 לתצהיר). העד יובל פרבר הצהיר כי התבקש להכין טפסי ריכוז (878) בהתייחס לתקופה מינואר 1999 ואילך, הכינם ומסרם למנהל מחלקת הנהלת החשבונות במערערת מר קאופמן (סעיף 3 לתצהירו), ומר קאופמן הצהיר כי דאג לכך שטפסי הריכוז ימולאו מדי חודש בחודשו ואף בדק אותם ומסרם לפקידות האחראיות על משלוח הדואר והורה להן לשלוח את החומר בדואר רשום לקמר"פ אשדוד (סעיף 4 לתצהירו) (הובהר כי קמר"פ היא יחידת הקישור של מע"מ לרשות הפלסטינית). הפקידה נלי מירזאי, עובדת המערערת, הצהירה כי תפקידה לשלוח דברי דואר הנמסרים לה בתוך מעטפה סגורה, וכאשר מדובר בדואר רשום, תפקידה הוא אף למלא את "אישור קבלת דבר דואר רשום" של רשות הדואר ולמוסרו יחד עם המעטפה לשליח (סעיף 3 לתצהירה). הפקידה הוסיפה כי במהלך עבודתה במערערת קיבלה דברי דואר באופן האמור גם ממר אברהם קאופמן. ואולם, מגרסת העדה עלה כי אינה יודעת מה היה תוכן המעטפות. נראה, אפוא, כי איש מעדי המערערת אינו תומך ישירות בטענת המשלוח בפועל של טפסי הריכוז.
מראיות המשיב עלה כי, על פי הרישום במחשב אין זכר לדיווחי המערערת במהלך התקופה הרלבנטית, מפברואר 1999 עד ספטמבר 2002, ולשיטת המשיב, ראיה זו בעלת משקל מכריע בשאלה בה עסקינן. אעסוק בראיה זו בהמשך הדברים. המערערת לא חלקה על כך שזו התמונה העולה מרישומי המחשב אצל המשיב. ב"כ המשיב טוען כי על פי מועד הדיווח הנדרש של החשבוניות נשוא הדיון, מדובר בכ-20 דיווחים שונים (כאשר דרישת הצו היא דיווח תוך 15 יום מתום תקופת הדו"ח התקופתי), על פני תקופה של שנתיים. ב"כ המשיב מסביר חישוב זה כדלקמן:
על פי תקנה 20 לתקנות מס ערך מוסף, התשל"ו-1976, תקופת הדו"ח של עוסק היא בת חודש ותחולתה ב-1 בחודש. גם על פי תצהירי המערערת, מילוי טפסי הריכוז ושליחתם נעשו באופן שוטף מדי חודש (סעיף 4 לתצהיר קאופמן, סעיף 4 לתצהיר פרבר). ב"כ המשיב מפרט את תקופת הדיווח עם עוסקים פלסטינים לפי העסקאות שנטענו ע"י המערערת בטבלה המצויה בסעיף 4 לסיכומיו, והתוצאה האמורה עולה מהטבלה בבירור. במהלך התקופה כולה היה על המערערת לשלוח 39 דו"חות ביחס לעסקאות עם פלסטינים, ואולם, לאור הודאת המערערת, לפיה לא שלחה דו"חות עד קיץ 2000, מדובר רק על 21 דיווחים שונים. המערערת לא סתרה חישוב זה ולא טענה בסיכומיה כי מספר הדיווחים הרלבנטיים פחות מזה. ב"כ המשיב טוען, בהסתמך על החישוב האמור, כי אין זה סביר שבשגרת פעולת המשיב, כאשר הוא מקבל אלפי דיווחים ביחס לחשבוניות אוטונומיה, דווקא כל דיווחיה של המערערת "ייעלמו", וזאת בשעה שבאותה תקופה כל הדיווחים אודות עסקאות של מכירה לפלסטינים של המערערת הגיעו וטופלו. טענה זו משכנעת. בסיכומי ב"כ המשיב מובעת ההערכה שהמערערת לא היתה מודעת לחובתה לשלוח את הטפסים במועדים שנקבעו, ולכן לא דיווחה במועד.
בסיכומיה טוענת המערערת כי עמדתו העקרונית של המשיב בדבר תוצאות אי-משלוח טפסי הריכוז היתה ידועה לה היטב, בין היתר לאור הליך קודם שהתנהל בין המערערת לבין המשיב. ברם, ההליך הקודם היחיד שתשומת לבי הופנתה אליו הוא הליך אשר הסתיים בבית המשפט המחוזי ב-12.8.03 (ואחר כך הגיע בערעור לבית המשפט העליון). מתעורר, אפוא, ספק אם קודם לתאריך סיום ההליך, שבו נדחה ערעור המערערת, הפנימה המערערת את המסקנה כי ראוי שתאמץ את גישת המשיב בנושא זה לגבי המועדים.
5. לעניין משמעות הדיווח המופיע במחשב המשיב בהקשר הנדון, אציין כי בתצהירי עדי המשיב, הובהר כי הדיווחים המגיעים מוזנים למחשב, כחלק משגרת העבודה. בסעיפים 18-22 לתצהיר שמעון אלון, המשמש ממונה פרויקטים ביקורת חשבונות ביחידת הקישור מע"מ לרשות הפלסטינית (קמר"פ) באגף המכס והמע"מ, תואר תהליך הטיפול בטפסי 878, המסתיים בהזנה למחשב. טפסים אלה, על פי החוק, יש לשלוח בדואר רשום. על פי התצהיר האמור, בשל מגבלת הזמן לעניין ההתקזזות, זוכים טפסים אלו לעדיפות והם מוקלדים ביום הגעתם או, לכל המאוחר, למחרת (סעיף 20, שם).
כאמור, בהישען על אי-רישום הדיווח במחשב, הגיע המשיב למסקנה כי הטפסים לא נשלחו ע"י המערערת. האם מסקנה זו אמינה? אכן, יש מקום להניח שבשל תקלות המתרחשות מטבע הדברים בכל תהליך שבו מעורבים גורמים אנושיים שונים חלק מסוים מהחומר שנשלח לקמר"פ הולך לאיבוד (והעד אלון בתצהירו התייחס למקרים שבהם טענו עוסקים כי שלחו טפסים שלא הגיעו וציין כי מספרם הוא כ-10), ואולם, האינטרס שיש למדינה בקליטת הטפסים, והעובדה שמדובר בהליך קליטה שאינו מורכב, מניחה מקום להערכה שהליך הקליטה השגרתי המופעל כבר מאז 1996 (כעולה ממועד הצו הרלבנטי) הוא תקין בעיקרו ונותן תמונה מהימנה לעניין הדיווח.
מהתצהיר האמור עולה כי עם קבלת הדואר נפתחות המעטפות, טפסי 878 (קניות) מופרדים מטפסי 879 (מכירות) והטפסים עוברים לשלב אימות הנתונים, סידור, הפרדה והכנת החומר להזנה במחשב. לאחר ההזנה במחשב נסרקים הטפסים והחשבוניות לארכיון אופטי ונשמרים באופן פיזי בארכיון יחידת הקמר"פ (סעיף 18 לתצהיר שמעון אלון). כאמור, טפסי 878 זוכים לעדיפות ראשונה בטיפול, וזאת בשל מגבלת הזמן של ההתחשבנות תוך שישה חודשים ממועד הוצאת החשבונית, ועל כן, הם מוקלדים באותו היום, ולכל המאוחר למחרת. מכאן כי ההזנה למחשב של הטפסים בהם עסקינן היא פעולה הנעשית בסמוך לאחר קבלת הטפסים בדואר, וכבר בשלב זה המחשב מגלה אם הטפסים התקבלו. המערערת מסיקה מתשובת העד שמעון אלון, לשאלה שעסקה בבעיות שהביאו להצעות ייעול, כי היקף התקלות גדול. איני רואה הצדקה למסקנה זו, מה גם שהתשובה לא התייחסה לנושא העלמות הטפסים. מכל מקום, עדיין תקפה התמיהה שהעלה ב"כ המשיב - האם דווקא 21 המעטפות של המערערת נעלמו? דווקא כל אחת מהן לא הוזנה?
בסופו של דבר, אין בסיס ראייתי לטענה שהיו תקלות של ממש בקליטת הטפסים בדרך האמורה.
6. למסקנה בדבר אי-שליחת הטפסים במועד ע"י המערערת מובילות גם ראיות העוסקות בביקורת שנערכה אצל המערערת בעניין הדיווח. על פי תצהיר שמעון אלון, ביום 3.3.03 נערכה ביקורת אצל המערערת, וזאת לאחר שהתברר כי נכון לאותו מועד לא הגיע דיווח כלשהו של המערערת לקמר"פ באשדוד. בביקורת נטלו חלק העד יעקב מונסונגו וכן מר דן קליג', גם הוא עובד המשיב, שניגשו למפעל המערערת בעטרות. על פי תצהיר מונסונגו, במועד הביקורת נשאל על ידו מר קאופמן, מנהל החשבונות של המערערת, מדוע לא שלח העתק חשבוניות התחשבנות לקמר"פ אשדוד כנדרש בחוק. על פי התצהיר, קאופמן -
"היסס קמעא, לא ענה תשובה נחרצת ובהמשך טען שהוא נותן את החומר לפקידה והיא שולחת" (סעיף 7).
בתגובה ביקש העד מונסונגו לדבר עם הפקידה, ולשאלתו האם היא מכירה את הטופס 878 ענתה שלא, ושמעולם לא שלחה לאשדוד דבר דואר כלשהו. משנתבקש קאופמן באותה פגישה להראות את טפסי הריכוז של הרכישות (ההעתקים), אמר למבקרים שמדובר בחומר ישן הנמצא במחסן המפעל, והמפתח למחסן אינו נמצא. מר קאופמן אישר אמירה זו בתצהירו, ואף הוסיף:
"נציגי מע"מ התייחסו בביטול לדברי אלה ואמרו כי טפסי הריכוז לא הגיעו לידם".
מדברים אלו עולה כי נושא משלוח טפסי הריכוז עלה מפורשות באותה פגישה וכי קאופמן חש שדבריו בנושא זה מתקבלים באי-אמון. להשלמת התמונה יצוין כי העדה מירזאי ציינה בתצהירה כי לא אמרה למבקרים בעת הביקורת כי לא שלחה מעולם דבר דואר כלשהו לאשדוד. ואולם, היא גם הבהירה כי תפקידה היה טכני, ובגדרו לא התעניינה בתוכן המכתבים שנמסרו לה ובפרטי הנמענים. מכל מקום, ברור כי לא היה ביד נלי מירזאי לתמוך פוזיטיבית בעצם המשלוח של טפסי הריכוז לכתובת בה מדובר.